לימוד ערבית כפעולה פוליטית
כשסיפרתי לאנשים שאני מלמדת ערבית, קיבלתי לרוב אחת משתי תגובות:אנשים שאמרו שהם יודעים משפט אחד: ווקף ולא אנא בדוח'כ - עצור או שאני יורה בך.או: זאר ראיס אלווזרא בלאמס... - אמש ביקר ראש הממשלה.המשפטים הללו מבטאים את סוג הערבית שרוב הישראלים למדו פה - או ערבית שמשמשת אותם לעמידה במחסומים כחיילים, או ערבית המשמשת אותם לקריאת עיתוני "האוייב" להשגת מודיעין. אבל האם יש עוד ערבית? והאם האפשרות ללמוד ערבית מסוג אחד תייצר מציאות אחרת? תקשורת אחרת וקשר אחר בין דוברי השפות הללו?
ללמוד ערבית מדוברת בישראל זה לא ללמוד צרפתית או גרמנית. לשפה יש מטען רגשי, ליכולת או חוסר היכולת שלנו לתקשר יש ערך פוליטי.
בואו נשאל את עצמנו? האם יש למישהו אינטרס שלא נבין זה את זה? שהיכולת שלנו להתחבר כבני אדם החיים באותו מרחב תיהיה תלויה בגורם בעל מונופולט ואוליי אג'נדה שיתרגם לנו?
ואולי נלך עמוק ונשאל עוד שאלה: איך היו נראים החיים שלנו בארץ אילו מרבית הישראליות והישראלים והיהודים היו מבינים, מדברים, קוראים וכותבים בערבית? מברכים בשוק, שומעים תכניות רדיו, מנהלים קשר עם שכנים.
פרופסור יונתן מנדל כתב בספריו, "שפה מחוץ למקומה", וגם "הלטינית של המזרח התיכון" על ההיסטוריה של לימודי הערבית בישראל - על האופן בו חל שינוי מלימוד מזווית אוריינטליסטית ללימוד מכוון מודיעין.
אני לא למדתי ערבית בתיכון, והגעתי לאוניברסיטה כשאני כמעט היחידה במזור שלי שלא יצאה מיחידה מודיעינית וחמש יחידות בגרות בערבית. היינו רק אני ואלירן, שני יצורים מוזרים שלמדו ערבית לבד ועברו את מבחני הקבלה לחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה.
אני זוכרת במיוחד שלמדתי עם סטודנטיות וסטודנטים שסיימו מסלול מורחב של בגרות בערבית ושירות במודיעין בצבא, אבל לא יכלו להזמין קפה בערבית בקפיטריה. אני זוכרת גם שכשלמדנו למבחנים נחשפתי לשיטה בה לימדו אותם בתיכון: כדי לזכור בניין מסויים, הם זכרו פועל ספציפי לכל בניין, זה באמת קל יותר במקום סתם תבנית של פעאל (فِعال) - שהיא המצדר של בניין 3, הם זכרו פועל מסויים, למשל جِهاد ג'יהאד. אני זוכרת שתהיתי למה הדוגמה שהיתה להם בשלוף לא היתה حِوار (חיואר - דיאלוג), או جِوار (ג'יואר) - שכנות. או למשל הפועל שהם תמיד נתנו לבנין تفعال תפעאל (בניין 6) היה تنوال תנואל (נטל - כמו נטל תרופה), פועל חסר תועלת ולא בשימוש בעליל, כאשר בניין 6 מכיל את כל המילים שאני עצמי הכרתי מפעילות שלום:
تعايش תעאיוש - דו קיום
تفاهم - תפאהם - סבלנות
تضامن - תד'אמן - סולידריות
ועוד
זוהי דוגמה מני רבות. המילים והמשפטים שבהם משתמשות בלימוד ערבית מכילים דוגמות ואמונות, הן מפיצות אנרגיה מסוימת, קוד בעל משמעות עם השפעה חברתית ופוליטית על התלמידות, אם תרצו.
בתור מי שלמדה ערבית בפעילות שלום, במסיקי זיתים בגדה, בהתנדבות להסעת חולים פלסטינים ממחסומים, בפגישות עם מפוני שייח' ג'ראח, הרגשתי שלהחביא את הלקסיקון הזה שהיה שזור בשפה שלמדתי ובחיי האנשים הדוברים אותה הוא לא פחות מעוול נוסף לעוול הגדול יותר המתקיים במרחב הזה בין דוברי השפות.
אמנם, הבחירה להכניס לספר לימוד ערבית את המילים احتلال (אחתלאל - כיבוש) لاجيين (לאג'יין - פליטים), حاجز (חאג'ז), ועוד, מנעה מהספר להיות רב מכר :) היא מנעה ממנו להפוך להיות כלי עזר בשיעורי ערבית ממוסדים בבתי ספר ובמוסדות רבים, וזו גם היתה החלטה פוליטית.
הכרה בלקסיקון, הכרה בשפה ללא צנזורה, גם שך החלקים שקשים לנו יותר כשיראלים לשמוע, היא חלק מהריפוי.
בין אתן מסכימות או לא, המילים האלה קיימות, וכדאי בעיני להכיר אותן.